פרי האדמה

אבטיח הפקועה הוא צמח מדברי שגדל בעונת הקיץ, העונה שנקראת גם עונת המלפפונים. הקיץ הוא הזמן שכולם בחוץ צמאים, ואם צמח רוצה שיפיצו את הזרעים שלו אין לו אלא להציע פרי מרווה. כך המלפפונים, כך המלונים, כך האבטיחים; משפחה שלמה שאימצה אידיאולוגיה דומה לקידום עסקיה - משפחת הדלועיים (Cucurbitaceae). לא ניתן לתאר את האבטיח טוב יותר מאשר בשיר הילדים של שמואל בס (1899-1948) שהיה לוחם בגדוד העברי, מורה, כותב ועורך ספרותי: "אבטיח אבטיח, לא על עץ ולא על שיח, על הארץ הוא גדל, גם בשמש גם בצל".

הפרי של אבטיח הפקועה גודלו כתפוז. הוא שעיר בצעירותו, ומקריח בהמשך (מכירה עוד כמה שעברו את התהליך). לאחר ההבשלה הפרי מצהיב והקליפה מתקשה. אפשר לשמוע את הזרעים המקשקשים בתוכה, ואפשר להכין מציפת הפרי המיובשת כלים למאכל, למשקה ולשמן. יש לכך עדויות במשנה: ל"שמן פקועות" (שבת ב, ב) ול"שפופרת של פקועות" (כלים י"ז, י"ח). קליפות האבטיחים היבשים שימשו ככלים שנתנו בהם את השמן והפתילים, והדליקו נרות.

טעמו של הפרי מר והוא מכיל חומרים משלשלים. לא אחד ולא שניים נפלו בפח, ביניהם החבורה של אלישע ובני הנביאים (מלכים ב: ד, ל"ט). החבר'ה הכינו מרק: "ויצא אחד אל-השדה ללקט ארת וימצא גפן שדה וילקט ממנו פקעת שדה... ויפלח אל סיר הנזיד.." ואחרי שטעמו כולם פרצו בצעקות: "מוות בסיר". אלישע הכול יכול הציל את התבשיל "ויאמר וקחו-קמח וישלך אל-הסיר ויאמר צק לעם ויאכלו ולא היה דבר רע בסיר" (שם, פסוק מ"ב).

עם זאת, הרי אבטיח הפקועה הוא אחיו של אבטיח המאכל שממנו נבררו זנים מתוקים מאוד. למרות המרירות יש נתונים על אבטיח הפקועה שנאכל בכמה מקומות בעולם; תמיד הוא גדל בבתי גידול מדבריים ויבשים, ואלו מייצרים אנשים רעבים ולא מפונקים. בכף התקווה הטובה מישהו תיאר שכבשו אותו בהרבה סוכר אחרי שעבר תהליך בישול ארוך להוצאת המרירות. גם המקומיים וגם הקולוניאליים אכלו אותו. צריך גם לקחת בחשבון שמדובר בצמח בר, ועל כן מידת המרירות שונה ממקום למקום. אבטיחי הפקועה הגדלים בהודו, למשל, הרבה פחות מרים. שלנו, מרירים מאוד.

בחיבור מקיף על אודות אבטיח הפקועה משנת 1898 מתאר ג'ון אורי ללויד (John Uri Lloyd) את הצמח שזה עתה הגיע לאמריקה מפלשתינה. גם הוא כמוני מתמרמר על מרירות הפרי ומצטט את הפסוקים מהתנ"ך. לדבריו, הזרעים של הפרי, שאינם מרים ואינם רעילים, מהווים מרכיב חשוב במזונם של תושבי צפון אפריקה. הוא מסתמך על החוקר הגרמני נייטינגל ((Doctor Nachtigal, שסייר הרבה באזור הסהרה בשנת 1870 ותיאר את תהליך הכנת הזרעים למאכל על ידי המקומיים. הפירות הבשלים מנוערים בחוזקה כדי להפריד בין הזרעים לשרידי הפרי. אחר כך עוברים הזרעים הרתחה במים, שטיפה במים קרים וייבוש, והם מוכנים לאכילה.

טעמתי את הפרי והוא מר להחריד. גם הזרעים מרירים, וראיתי בזה אזהרה כלשהי. ציפורים, אגב, מנקרות בפרי, אבל בענייני אוכל כמו בענייני תעופה, לא כל מה שמתאים לציפורים מתאים גם לבני אדם, כי הרי הרגישויות שלנו שונות. לאחר ייבוש ממושך של הזרעים בשמש הם היו הרבה פחות מרים, ואחרי ההרתחה התפוגגה המרירות. יפה מידת הזהירות בצמח הזה, אבל מניסיוני אפשר לאוכלו.

אבטיח הפקועה

דלועיים

חומרים:

פירות אבטיח יבשים יבשים
מים לבישול ולשטיפה
שמש מדברית (או תנור)

הכנה:

מפרידים את הזרעים מהפרי, מנקים אותם היטב, ושוטפים כך שלא יישארו עליהם שרידים מהפרי. אחר כך מרתיחים את הזרעים במים במשך כחצי שעה, ורצוי באמצע לשפוך ולהחליף. מייבשים את הזרעים בשמש ובודקים בזהירות - אם הם עדיין מרים מבשלים שוב, אם לא אז אוכלים אותם כך או קולים אותם. למרות זאת, אל תנסו בבית. הסיפור מובא מסיבות היסטוריות וכפריט הוויי.

עונות איסוף:

כל השנה, ובעיקר בקיץ.

אזהרה: יש חשש שציפת הפרי רעילה, על כן רצוי להימנע מאכילה.

זרעי אבטיח הפקועה

1/2
Logo_RachelEinav_R01-04.png
english flag.png
טלפון:  052-2631645  |   אימייל:  Hubeza.books@gmail.com  |  רח' הגת 26 זכרון יעקב 3092058