פרי האדמה

אהל הגבישים נמנה עם משפחת החיעדיים (Aizoaceae), משפחה שרבים בה המינים המדבריים, ואכן יש לו התאמות מפליגות לבית גידול יבש ומלוח. אהל הגבישים הוא מין שגדל על שפת הים. העלים ראויים למאכל, בעיקר העלים הצעירים. יופיו מתגלה בבגרותו, לקראת סוף העונה.

על פי צ'יזיק, מקור השם אהל הוא בגבישים הנוצצים כזכוכית, בעקבות פסוק ה באיוב כ"ה: "הן עד ירח ולא יאהיל". השורש אהל מופיע עוד כמה פעמים במקורות - בשיר השירים ד, י"ד: "נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם, קָנֶה וְקִנָּמוֹן, עִם, כָּל-עֲצֵי לְבוֹנָה; מֹר, וַאֲהָלוֹת, עִם, כָּל-רָאשֵׁי בְשָׂמִים", ובתלמוד הוא מוזכר כצמח ששימש לכביסה. יקשה עלינו לדעת אם זה אכן הזיהוי הנכון.

אהל הגבישים הוא לרוב צמח חד-שנתי, שמשלים מחזור חיים מהנביטה ועד להבשלת הזרעים במשך כמה חודשים. בתנאים טובים במיוחד, אותו פרט יכול להמשיך ולהתקיים, לייצר פרחים וזרעים, גם במשך שנתיים ואפילו יותר. אהל הגבישים מסוגל להתאים את עצמו לתנאי שפע כמו לתנאי מחסור. במצבים של יובש וחוסר מים הוא משנה את המסלול המטבולי שלו ועובר לבצע פוטוסינתזה שעיקרה פעילות בלילה (CAM), פחות יעילה מבחינת קצב הגידול אבל הרבה יותר חסכונית במים.

העלים, הגבעולים, ובעיקר עלי הגביע של הפרח, שנשמרים גם בשלב הפרי, מכוסים תאים שקופים שצבעם נע בין לבן שקוף לסגול עז, ויש להם ברק המזכיר זכוכית (יהלומים) או אגלי טל. מוצאם המורפולוגי הוא מתאי האפידרמיס שמצפים את הצמח. מלבד המראה הנוצץ, שהוא מיוחד מאוד בצבעוניות ובטקסטורה, הרי שאותם גבישים קריסטליים משמשים גם מוצא לעודפי המלח ונאגרים שם. התפתחות הגבישים היא לקראת עונת הפריחה שבסוף האביב. הגבישים האדומים מושכים את עינם של המאביקים לפרחים הלבנים, שנפתחים בבוקר ונסגרים אחר הצהריים, לקראת סוף יום העבודה של החרקים היומיים. אהל הגבישים הוא אחד הצמחים הנאים ביותר של חוף הים. השם העממי שלו צמח הקרח (Ice Plant) מתאר גם הוא את הגבישים השקופים, ואולי את הרהורי ליבם של המבקרים בקיץ בים.

כמו רבים מצמחי המדבר, האהל מכוון את עונות הצימוח ואגירת הסוכרים לחורף, התקופה הקצרה שבה יש מים בשפע במדבר, ועל כן עלי החורף הם רכים, עסיסיים וטעימים. העלים משמשים תחליף לתרד, ויש בהם מליחות מסוימת. במצבי חירום בראשית הקיץ ניתן לאסוף גם את הזרעים ולאכול אותם, אבל אנחנו לא עד כדי כך רעבים.

מין אחר של אהל, האהל הנאכל (Mesembryanthemum edule) שנקרא גם לחם ההוטנטוטים, מהווה צמח מאכל חשוב באפריקה. המין הזה נמצא אצלנו כפליט תרבות וכצמח שמייצב מצוקים חופיים. אצלנו קוראים לו אהל האצבעות או צלקנית החרבות. באפריקה אוכלים אותו טרי או מוחמץ, וכן מכינים ממנו תבשיל רירי. אצל ההוטנטוטים הוא נחשב למעדן, למרות התיאור הלא מלבב שקראתי, שנכתב על ידי אדם לבן. על טעם ועל ריח אין להתווכח

אהל הגבישים

חיעדיים

חומרים:

עלים צעירים של אהל (מלוא החופן)
סלק טרי
סוכר ומיץ לימון

הכנה:

כדאי לאסוף את העלים בתחילת העונה (אני איחרתי ואספתי לאחר שהגבישים החלו לגדול. עדיין היה טעים, אבל חשנו מעט מליחות ורמז למרירות בעלים). קוצצים בעדינות את העלים של אהל הגבישים, פורסים את הסלק לפרוסות דקות (שורש טרי, לא מבושל), מתבלים בסוכר ובמיץ לימון. ניתן לפנק את הסלט והאוכלים בתוספת של חמניות קלופות.

עונות איסוף:

ינואר-מרס.

סלט מאהל הגבישים

1/2
Logo_RachelEinav_R01-04.png
english flag.png
טלפון:  052-2631645  |   אימייל:  einavr@blue-ecosystems.com  |  רח' הגת 26 זכרון יעקב 3092058