האזוביון (לבנדר) הדגול אומץ בחום על ידי הגננים. לא לעיתים קרובות מוצאים אצלנו צמח בר כמותו, צנוע בדרישותיו וכל כך אלגנטי. רוב המפגשים שלי עם האזוביון הדגול היו בגינות, אבל נפגשנו גם בחיק הטבע. המשפחה היא משפחת השפתניים (Labiatae), שנציגיה לרוב עדיני צבעים. האזוביון הדגול מתגנדר בסגול. יש הבדל בגוון בין פרחי הדגל שהם לרוב ורדרדים יותר לפרחי הצוף שהם בגוון סגול כהה מאוד. הדגל שבזכותו זכה הפרח שלנו לשמו נמצא בראש התפרחת, שרובה מכילה פרחים פוריים קטנים וצנועים, והפרחים העליונים פיתחו עלי כותרת קולניים, אקסטרווגנטיים, ואיבדו את כושר הרבייה שלהם.

האזוביון משמש בתעשיית הבשמים והקוסמטיקה. סבון לבנדר הוא מהמשובחים שניתן לרחוץ בהם. גם האזוביון הדגול וגם מינים אחרים הגדלים בארצות שכנות משמשים בתעשייה. הצמח גדל בקלות, אינו דורש כמות גדולה של מים, והריח שלו מרוכז מאוד. צריך כמות קטנה של השמנים האתריים הנפלאים שלו כדי לבשם כמות גדולה של תמרוקים.

הצרפתים קוראים לאזוביון דגול "לבנדר צרפתי", והספרדים "לבנדר ספרדי"; כל האומות רוצות לנכס לעצמן צמח ריחני זה. גבירות איטלקיות שמרו מעט שמן למקרה שיתעלפו, והאנגליות והצרפתיות למדו מהן. אף על פי שהאירופים אוהבים אותו כל כך, באוסטרליה הוא נחשב לצמח פולש, ובשנת 1920 הוא הוכרז שם כצמח מזיק ואף יצאה הנחיה לקצץ אותו בכל מקום שפוגשים בו. אולם, יש לציין שהקיצוץ לא עוזר הרבה, כיוון שהצמח הוא רב-שנתי, ואם לא נעקור אותו מן השורש הוא ימשיך לגדול. ביבשת הרחוקה העמידות שלו מהווה חיסרון, ויש שטחים נרחבים של צמחי לבנדר מנודים באוסטרליה.

יש הסוברים שהנרד שמוזכר בשיר השירים - "עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ" - הוא האזוביון. יש אזכורים במקורות, הן במסכת טוהרה והן במסכת שבת: "אֲבָל זֶה שֶׁקּוֹרְאִין אוֹתוֹ אֵזוֹבְיוּן, וְאֵזוֹב כָּחְלִית, וְאֵזוֹב מִדְבָּרִי, וְאֵזוֹב...", וקיים דיון אם מן הראוי לאכול אותו בשבת: "לֹא יֹאכַל אָדָם דְּבָרִים שְׁאֵינָן מַאֲכַל בְּרִיאִים, כְּגוֹן אֵזוֹבְיוּן וּפוּאָה". אין ספק שהקדמונים שגרו באזור שמו אליו לב ונהנו ממנו, מריחו ומסגולותיו הרפואיות, אבל לא נוכל לדעת אם הם השתמשו בשמות נרד ואזוביון למין הקרוי בפינו כיום אזוביון דגול.

בשל החריפות של האזוביון משתמשים בו בכמויות קטנות. הפרחים משמשים לתיבול ריבות ומשקאות אלכוהוליים, והעלים לתיבול תבשילי קדירה, מרקים וסלטים ולהכנת תה; מעין חובה משפחתית של מינים רבים במשפחה המקיימים אותה בנאמנות.