בן חצב, כמוהו כחצב, נמנה עם משפחת השושניים (Liliaceae), היא משפחתם של השומים והבצלים. רוב בני המשפחה הם צמחים רב-שנתיים, בעלי בצל ולעיתים פקעת. העלווה מתייבשת בקיץ והצמח מתחדש בעונה הבאה. הפרחים יפים, גדולים וססגוניים, בעלי שישה עלי עטיף בצורת פרח מושלמת. זו משפחה רבת מינים שפרצה לכל העולם.

הסוג בן חצב גם הוא רב מינים. ארבעה גדלים בישראל, וכ-80 במקומות אחרים בעולם. ברוב בתי הגידול הם מינים משמעותיים וחשובים בנוף. הגדול והמרשים מבין בני החצב שלנו הוא בן חצב יקינתוני (Scilla hyacinthoides). יש לו עמודי תפרחת גבוהים, עמוסי פרחים שצבעם לילך בדומה לפרחי היקינתון. הוא משמש כצמח נוי, ומדי שנה מעטר גם את גינתי הפרטית. בן חצב יקינתוני מיטיב להתרבות מהתפצלות של הבצל, ועל כן מדי שנה הוא גדל וגדל, וכמות העלים והפרחים עולה, וכן קל מאוד לפצל אותו, להפריד את הבצלים ולשתול צמחים חדשים או לחלק לחברים.

הנפוץ מבין כולם הוא הקטן מביניהם, בן חצב סתווני (Scilla autumnalis). בעונה המתאימה הוא פורח, מתחיל את עונת הגידול בניצול המשאבים שעמל לאגור בשנה שעברה, ורק אחר כך מוציא לאור את העלים שיכינו את הבצל לקראת השנה הבאה עליו לטובה. ואם החמצתם את ראשית הפריחה, אל תתייאשו, בדרך כלל בן חצב סתווני מקיים מחזור פריחה נוסף, לאחר שהעלים הירוקים הציצו. במקומות רבים פרחי בן חצב סתווני יוצרים משטחי פריחה עדינים ורודים-סגולים ומבשרים את בוא הסתיו. יש הקוראים לו (יחד עם הכדן) פעמוני גשם. המין הדרומי הוא בן חצב מדברי (Scilla hanburyi), והוא נדיר יחסית.

המין הרביעי, בן חצב החורש (Scilla cilicica), פורח בסגול עז בכרמל, אבל קשה למצוא אותו. באירופה הוא נפוץ יותר, ומשם המידע שהעלים מבושלים והבצלים נאכלים. כאמור, מצאתי בכמה מקומות עדויות על אכילה של בצלי בן חצב החורש, וכשכמעט החלטתי ש"אין דבר אם צמח אחד אני לא אנסה", קיבלתי עודפי בצלים של בן חצב יקינתוני והחלטתי לטעום.

למטרת הבישול הקצבתי בצל אחד, ואותו קילפתי ובצעתי. המרקם שונה מעט מבצל הגינה, צפוף ורירי, והריר נשמר בחלקו גם אחרי הבישול, אבל זה לא הפריע לטעם. מפאת הזהירות החלטתי לבשל את הבצל לפני שאני מטגנת אותו. ייתכן שהיה די בטיגון. לאחר הבישול, הטעם דומה מאוד לטעמו של בצל הגינה.