הכול אצלה קטן, ומודגש בשמה פעמיים, גם זערורית וגם פרי קטן. זערורית קטנת פרי היא נציגה נחמדת של משפחת הטבוריתיים (Crassulaceae), ועל כן היא טובה למאכל. זו משפחה צנועה של צמחים בשרניים, שרובם נחבאים בצל או בסדקי הסלעים. אף על פי שהצמח קטן קל מאוד לאסוף אותו, כיוון שהוא גדל בקבוצות גדולות על כיסי קרקע גדולים על פני הסלעים, אדמדם ובשרני. כמה דקות של ליקוט והטנא מלא.

הגודל (הקוטן) של הצמחים הוא נושא מעניין. החיים על פני כדור הארץ החלו, ככל הנראה, מיצורים זעירים; מולקולות שהצליחו לשכפל את עצמן זו ההגדרה המינימלית לחיים המוכרת לי. אחר כך נוצרו יצורים פשוטים שהתכסו בקרום, חד-תאיים שנישאו במים. אצות שעלו ליבשה פיתחו קרומים ורקמות הובלה, ועוד שכלולים עד להתפתחות של יצורי ענק דוגמת עצי הפיקוס והסקוויה. אבל מה הבצע של הצמחים בגודל? הוא מחייב הקצאת משאבים להובלת חומרים ולחיזוק. האם התמורה היא יכולת רבייתית מוגברת? שהרי הזערורית מציגה לנו יפה מאוד את ההצלחה שלה, די בצמח קטנטן כדי להתרבות ולהעביר את הגנים שלו לדור הבא. הזערורית נובטת במינימום אדמה ומעט גשם, והיא מפתחת עשרה או 20 עלים קטנים, ואז פורחת ומבשילה זרעים. עוצמתה בקטנותה, והטבע משלב את היצורים הקטנים והיצורים הגדולים למסכת נפלאה.

מקפריסין יש דיווחים על זערורית קטנת פרי כמי שמאכלסת את בריכות המים שנותרות אחרי השיטפונות, משלימה מחזור חיים מהיר, ומבשילה זרעים. היא מוכרת גם מלבנון ומטורקיה, ולא יהיה זה נועז להניח שרבים הסיכויים למצוא אותה בסלעי סוריה. כיאה למין מזרח תיכוני היא תוארה לראשונה למדע על ידי בואסיה (Pierre Edmond Boissier), הבוטנאי השווייצרי הבלתי נלאה.

הזערורית שרק לאחרונה הובדלה מהצורית, כמו בני המשפחה שלי היא בעלת דרישות מוגבלות ומוגדרות. כמו מינים בשרניים רבים אחרים היא מקיימת מסלולים חסכוניים לקליטת פחמן, שמאפשרים חיסכון במים, אף שהיא לא גדלה במדבר.

הגבעולים והעלים של הצורית אדמדמים, והפרחים לבנים. הצבע האדום מושך תשומת לב, בעיקר את של אלו שהורגלו לעלים ירוקים, וכך אפשר להסתפק בפרחים לבנים קטנים, שכן צמח כל כך קטן לא יכול להרשות לעצמו להשתגע...