החלמית שייכת למשפחת החלמיתיים (Malvaceae), משפחה שמצטיינת בפרחים גדולים, ולה חמישה עלי גביע, חמישה עלי כותרת, חמישה עמודי עלי והרבה אבקנים. רוב המינים הם טרופיים, ומיעוטם חדרו לאזורים הממוזגים. משפחה זו תרמה לנו את צמח הכותנה, שלו שישה מינים ואלפי זנים המגודלים בארצות טרופיות וגם אצלנו בקיץ. הסיבים של הכותנה היו תחילה פיתוי לציפורים שיפיצו את הזרעים על ידי כך שישתמשו בהם כריפוד לקינים, מה שהצליח מעל למשוער, ובזכות אותם סיבים מגדלים אותה בשדות נרחבים. אך אנחנו בעניין של החלמית, לא הכותנה. כחמישה מיני בר מצויים בשדות ארצנו, כולם מתאימים למאכל, והם נבדלים בצורת הפרח והפרי.

כילדים קראנו לחלמית חוביזה או לחם ערבי, ונהגנו לאסוף את ההלקטים, הפירות, להוריד את עלי הגביע הירוקים בסבלנות ואז, הופ לפה. היו שאמרו שהסיבה לשם היא צורתו העגולה של הפרי, המזכירה פיתה. השם העברי של הצמח אכן נובע משמו הערבי, שהרי חובז בערבית זה לחם, ובעברית תוך שיכול אותיות חלמית זה לחם.

בשיעור מולדת למדנו שבמצור על ירושלים, בזמן מלחמת השחרור, כשלא היה מה לאכול, עשו תושבי (תושבות) העיר קציצות מעלים של חלמית, וליבנו נחמץ מצער על הסבל של הגיבורים. ואילו עכשיו, בבגרותנו, אנחנו יכולים ליהנות מבחירה חופשית ממאכלי חלמית בריאים, מזינים וטעימים.

בעבר, כשכולם היו מחוברים יותר לטבע, נהגו לאסוף את צמחי החלמית מן השטח, וכיום, אף על פי שהצמח גדל בר כמעט בכל מקום, הוא נמכר בשווקים עבור אלו שמעדיפים קנייה בשוק על פני ליקוט בשדה, וסביר שגם לשוק הוא מגיע מאיסוף בשדות ולא משתילה מכוונת. ואף על פי שלדעת רבים הוא טעים יותר מתרד, עדיין לא מגדלים אותו בצורה מסודרת.

בהסתכלות סביבתית, החלמית שייכת לצמחים שנקראים צמחי מעזבות, או צמחי אשפתות וצמחי צידי דרכים. זוהי קבוצה של צמחים בעלי מאפיין אקולוגי מובהק; המשותף לכולם הוא האהבה הרבה לקרקע עשירה בחנקן ולסביבת המגורים של האדם. זהו בית גידול עשיר, והרבה מינים של צמחי מאכל נמצאים שם, שהרי ידוע שאנחנו חומדים את מה שקרוב לעין.

בעלים יש הרבה ברזל והרבה מינרלים. כמה ספרים מתייחסים דווקא לתכונות המרפא של החלמית, וטוענים שהם עוזרים נגד דלקות. לא ידוע לי אם נעשו מחקרים מבוקרים לבדוק את כושר הריפוי של החלמית, מה שבטוח שהם עוזרים למי שסובל מחוסר ברזל ולמי שרעב. אנחנו גם לא הראשונים שאוכלים את החלמית, יש עדויות שכל עמי המזרח התיכון הקדמונים אכלו אותה: המצרים, היוונים, הרומאים ובני ישראל של תקופת התנ"ך. נקווה שלא נהיה האחרונים.

אביא כאן שני מתכונים. מתכון אחד הוא של קציצות. אוסיף ואספר שבימים עברו כשהייתי מדריכת טיולים צעירה ונמרצת לא אחת קציצות החלמית שטיגנו בשטח הן שעשו את היום. המתכון השני עדין יותר, ואולי גם מקובל יותר, ולפעמים ניתן למצוא אותו גם במסעדות כפריות: חוביזה מטבוח.

מצאתי גם מתכון למרק שאותו טרם ניסיתי: 1/2 ק"ג עלים, שן שום, פלפל חריף, מלח, 3 כוסות מים ואבקת מרק. רבע שעה בישול, ומגישים חם או קר בתוספת לימון או אורז.