פרי האדמה

הסוג חִמצה נמנה עם הקטניות, משפחת הפרפרניים (Papilionaceae). הסוג כולל כמה מינים, מהם יש מין תרבותי אחד בלבד. בארץ גדל בר מין יחיד, חמצה שסועה. המין זכה לתשומת לב רבה של חוקרים מאוניברסיטת חיפה, שאף חיברו כמה מאמרים שעסקו בתנאים האקולוגיים של המין בישראל ובמידת הקרבה שלו למין התרבותי. אותם בוטנאים גם מאמינים שייתכן שהמין שלנו הוא אחד מאבות הבר של החמצה התרבותית (Cicer arietinum), היא החומוס שמאפיין כל כך את המטבח הישראלי והים תיכוני. על פי צ'יזיק, השם אפון שניתן לאפונה היה מיועד למעשה לחומוס אשר העובר שבזרעו נראה כמו אף קטן, אפּוֹן, ולאפונה הוא הועיד את השם ספירית. לא התנסיתי, אבל כמה מידידיי שעבדו בצעירותם בעישוב השדות של החומוס, לבושים מכנסיים קצרים, נוהגים לתאר את הצריבות בעסיסיות רבה. השם חמצה בהחלט הולם את הסוג.

בסוג חמצה כ-40 מינים, כרבע מהם חד-שנתיים. לחמצה התרבותית, החומוס, שתי קבוצות זנים עיקריות שהגיעו למערב דרך הודו. הקבוצה הראשונה מקובלת באגן הים התיכון, בעלת גרגיר גדול וקליפה חלקה ובהירה, שנקראת קבולי. לקבוצה השנייה, הקרויה דזי (צ'נדל), גרגיר קטן בצורה לא רגולרית ובצבע כהה יותר. הקבוצה השנייה נמצאת בגידול באתיופיה ובמזרח התיכון והרחוק, לא בישראל. הזרעים שלה קטנים יותר ואפשר מדי פעם למצוא אותם בשווקים ובחנויות שמוכרות זרעים אקזוטיים. המלצנו על השימוש בהם במתכון המלווה את צמחי החוח. זני הקבולי הגדלים מאחרים להבשיל, והם עמידים יחסית למחלות העיקריות התוקפות חמצה. בארץ, בצפון ובדרום, מגדלים שטחים נרחבים של חומוס.

ככל הנראה המין חמצה שסועה, הגדל בר בישראל, אינו אב הבר של החמצה התרבותית. מקובל שהחומוס התפתח ממין אחר, חמצה מרושתת (reticulatum Cicer), שמקורה בטורקיה. הזן שתורבת מייצר זרעים גדולים, ובנוסף אינו נושר מהשיח עם ההבשלה. אצל צמחי הבר רוב הזרעים מתפזרים, שכן צמח שיישאר צמוד לגבעול ייאכל בקלות על ידי בעלי חיים וגם מוגבל ביכולתו להתרחק מצמח האם ולהפיץ את עצמו. אצל צמחי תרבות הסלקציה פעלה בכיוון אחר, שכן הרבה יותר קל לאסוף את הזרעים כאשר הם מחוברים לצמח האם. קוצרים אותם במגל, דשים ומנפים, ועד היום אפשר לראות זאת בטורקיה. בארץ לעומת זאת החומוס נאסף בקומביין מיוחד ומנופה מייד. עדויות לשימוש בזנים שונים של המין המבוית מתקופת האבן המאוחרת (הניאוליתית) נמצאו בטורקיה, מצרים ויריחו. התיאוריה המקובלת אומרת שהגיע לשם מהרי ההימליה.

החמצה התרבותית נאכלת לא רק כגרגירים אלא גם כאשר הענפים והתרמילים ירוקים. בעונה המתאימה ניתן למצוא אותה בשווקים ולאכול אותה כחטיף ישירות או לקלות אותה על האש. כמו כן, הפירות היבשים נאכלים כשהם מבושלים ומתובלים במלח ופלפל (ואם יורשה לי, במסיבת בת המצווה שלי הם הוגשו כתקרובת וחלקם סיימו בקרב "הבנים על הבנות"), או מבושלים וטחונים. אין לי ספק שרוב האנשים ש"מנגבים" חומוס אינם מקשרים אותו עם הצמח. החומוס נחשב למאכל משביע. במסעדות אפשר לקבל מנת חומוס, ואף יש כאלה שהתמחו בהכנת החומוס "הכי טוב בגליל". במיני הבר, מלבד הזרעים, נאכלים הזרעים וקצות הענפים הצעירים (תימורות).

חמצה שסועה

פרפרניים

חומרים:

חמצה (פירות צעירים ותימורות)
מעט שמן לטיגון
אורז
מים לבישול
קרוטונים (לא חובה)
מלח

הכנה:

מחממים בסיר את השמן ומטגנים את הבצל. מוסיפים את התימורות של החמצה ומוסיפים את האורז. לאחר שכולם עוברים טיגון קל, מכסים במים רותחים ומבשלים כ-20 דקות. אפשר להוסיף קרוטונים.

עונות איסוף:

פברואר עד אפריל.

חמצה באורז

1/2
Logo_RachelEinav_R01-04.png
english flag.png
טלפון:  052-2631645  |   אימייל:  Hubeza.books@gmail.com  |  רח' הגת 26 זכרון יעקב 3092058