לא סוד הוא שהספר הזה התבשל במדור "יש מה לאכול" בירחון "טבע הדברים". מדי חודש בחרתי את הצמח שאמליץ עליו. השתדלתי לגוון בצמחים, לגוון במתכונים ולהתאים אותם לעונות השנה. היו שזכו כיוון שחיכו הרבה זמן בתור, יש בשל טיב טעמם ויש בשל יופיים. הטיון הדביק פילס את דרכו בצעקות, שכן אי אפשר בסוף הקיץ לצאת לשטח ולא לפגוש את ריחו החריף ואת התפרחות הצהובות שלו.

הטיון הדביק הוא צמח רב-שנתי ממשפחת המורכבים (Compositae). הפרח הוא מורכב קלאסי: פרחים לשוניים, פרחים צינוריים, צהוב. הזרעים בעלי ציצית, נפוצים ברוח. הטיון הדביק, כשמו כן הוא. העלים והגבעולים דביקים ולא נעימים למגע, הריח עז, כמו שלפעמים קורה אצל משפחת המורכבים ולפעמים בסוף הקיץ. הטיון הדביק הוא צמח מעט אלים. העלים והגבעולים מכילים שמנים אתריים שפועלים נגד חיידקים ופטריות, שלהם יכולת עיכוב נביטה וצמיחה של זרעים שונים. ריכוזים גבוהים גרמו להפלות אצל עכברות הרות. הטעם אינו חביב על אוכלי העשב, ועל כן הם מוותרים על עלי הטיון הירוקים גם בעונה היבשה שבה הם משוועים לעלים עסיסיים. מי שרגיש, שיימנע ממנו.

טיון דביק הוא הצמח המסור של סוף הקיץ. הוא מתחיל לפרוח ביוני וממשיך בנובמבר ובדצמבר, כאשר כמעט כל פורחי הקיץ התייאשו ויבשו. הפריחה המאוחרת קשה בקיץ החם של מזרח הים התיכון, שכן הפריחה היא בזבזנית במים ובמשאבים, ועלי הפרח אינם מבצעים פוטוסינתזה כמו עלים אחרים בצמח. כמו בכל מערכת כלכלית, הליכה נגד הזרם ובניגוד למקובל שכרה בצידה: המאביקים כולם מתפנים לפרחי הטיון, ואף שריחו אינו מהמם וגם היופי של הצמח לא מדהים, תמיד נמצא אצלו דבורים ומאביקים נוספים. הטיון נחשב לאחד מפרחי הדבש החשובים, שכן הוא מאפשר לדבורים להחזיק מעמד עד לגשמי ראשית החורף, ועד לפריחה של המינים הראשונים בסתיו.

יתרון נוסף בפריחה המאוחרת הוא בהקטנת הסיכון לצאצאים. זרעים המכילים לרוב חומרי תשמורת, עמילנים ושומנים שהצמחים מייעדים כתמיכה לנבטים הצעירים בראשית דרכם, הם מזון מועדף על נמלים, ציפורים ובעלי חיים רבים אחרים. האיחור בפריחה משמעו הקטנת משך הזמן שבו יהיו הזרעים חשופים לחסדי המלקטים.

ואכן, הטיון הדביק מתמחה בלמצוא "חורים אקולוגיים" גם במערכות נוספות, מלבד בעונתיות הוא מתמחה בתפיסה של שני בתי גידול, ביצות וקרקעות לחות ומקומות מופרעים. וכאן אנחנו באים לעזרת הטיון; כל דרך, כל מהפך, כל שביל שמפר את הסדר הקדום של הטבע, נתפס על ידי הטיון. הוא הראשון לנבוט, ורק לאחר כמה שנים שהמקום אינו מופרע יותר הוא יעבור לשליטה של צמחים אחרים והטיון יידחק החוצה. אל דאגה, אנחנו בני האדם מייצרים עבורו בתי גידול חדשים חדשות לבקרים.

משתמשים בטיון דביק לשימורים, לתיבול תפוחי אדמה וכמובן לתה. תה מטיון דביק אינו התה הטוב בעולם, אבל בשל הנפוצות שלו כמעט תמיד אפשר לשמח מים בעלים שלו. לא מתאים כתה מבושל, כיוון שאז יוצאת כל המרירות, מתאים יותר לחליטה בקנקן. אפשר גם להוסיף אותו כתבלין לתה רגיל. אחרי הפעם הראשונה ששתיתי אותו נקי כדי לחוש בטעם שילבתי אותו עם קינמון וטיפת וניל, מאלו המשמשים לעוגות. התוצאה הייתה מעניינת. תודה מיוחדת לנמרוד וילר, שהתנסה וכיבד אותי בידע ובתה.