הצמח כפיות שעירות הוא מצליב נפוץ למדיי הגדל בדרום הארץ ובהר הנגב. הוא משתייך למשפחת המצליבים, ועל כן הדרך הנוחה להגדיר אותו היא באמצעות הפרי. ואם הפרחים של המצליבים מעט מונוטוניים - ארבעה עלים, ארבעה עלי גביע וגוון קרם צהבהב, הרי שהפירות של בני המשפחה מפתיעים בציוריות שלהם. לאחר ההבשלה השחלות הופכות לפרי דמוי כפית. שם המין ניתן להן בשל השעירות המסוימת של העלים והגבעולים. אחרי הכול מדובר במין מדברי שצריך לשמור על עצמו מפני פגעי הלס ופגעיהם של בעלי חיים חמדנים ורעבים. מדובר במין חד-שנתי, נמוך ובעל עלים גזורים. בארץ הוא חורג מגבולות המדבר ולעיתים ניתן למצוא אותו גם בצפון הארץ, בעיקר בבתות הספר.

כפיות שעירות הוא צמח חד-שנתי ורחב תפוצה בעולם כולו. הוא מאכלס בתי גידול מדבריים ומדבריים למחצה. הצמח הרחיק נדוד עד יבשת אוסטרליה. בשנת 1920 תוארו משם הפרטים הראשונים, וכיום זהו אחד הצמחים הנפוצים ביותר בדרומה של היבשת, ושם מנסים לווסת את האוכלוסייה שלו באמצעים שונים. נראה שבני המקום נזכרו מאוחר מדיי לנסות ולעצור אותו כיוון שכל מטר רבוע שמכוסה בצמח יכול לייצר 30,000 זרעים (האוסטרלים ספרו), ועל יעילות כזאת קשה להשתלט. בטבע שלנו ובבתי גידול המצויים בשיווי משקל עם הסביבה הצמח צריך להתחרות עם מינים אחרים על משאבי המזון והמים, ולמרות כמות הזרעים המרשימה מאוד שהוא מייצר בשנה, הנמלים לבדן מסוגלות להשמיד כ-90 אחוז מהכמות הנוצרת. לא לחינם עונת הפעילות המרכזית של הנמלים היא הקיץ. הן מלקטות בסבלנות עבור הטבע את העודפים ותורמות בדרכן ליצירת האיזון כפי שאנחנו מכירים אותו.

מכיוון שמדובר בצמח נפוץ ממשפחת המצליבים, ניתן לאכול אותו ללא חשש, לא מפני הרעלה ולא מפני פגיעה בטבע. אני עדיין מזהירה מפני ליקוט בשמורות טבע ובכמויות גדולות. משפחת המצליבים היא בעלת ארומה מיוחדת, והיא סלחנית למי שאוכל כמויות קטנות. אכילה של כמויות גדולות כמזון עיקרי יכולה לגרום לכאבי בטן. נקווה שתמיד נוכל להמשיך את שיווי המשקל בינינו ולעולם לא נהיה תלויים במשפחת המצליבים כספק מזון יחיד. המלצתי על סלט, אבל אפשר גם להשתמש בעלים למילוי בצק וכמובן לבשל אותם במרק או בקדירה, עם עדשים או עם בשר, ככל שידכם משגת ולבכם חפץ.