כ-50 מינים בסוג כרוב, מתוכם כשליש בעלי חשיבות כלכלית. שלושה מיני כרוב גדלים בר בישראל. הכרוב הכריתי (Brassica cretica) נדיר מאוד, לעומת זאת כרוב החוף (Brassica tournefortii) וכרוב שחור (Brassica nigra) נפוצים וניתן למצוא אותם בכמויות גדולות. בשנים האחרונות התפרץ לבר מין נוסף, פליט תרבות שהולך ונעשה נפוץ יותר ויותר בעיקר בבתי גידול מופרעים. ראשיתם של מיני הכרוב היא בשושנת עלים, לעיתים מעט שעירה ולקראת סוף העונה עולה ממרכזה עמוד תפרחת שעליו יתפתחו הפרחים הצהובים ולאחר מכן תרמילי הפירות. אם הזדמן לכם הכרוב בראשית העונה, תיהנו מהעלים או מהפרחים, ואם בסופה - לקטו את הזרעים.

הכרוב נמנה עם משפחת המצליבים. במסגרת ריענון השמות של משפחות הצמחים עברו השמות הלטיניים מהפך. אם בעבר נקראו על פי האסוציאציה של מבנה הפרחים, כיום השם מוקדש לסוג החשוב ביותר במשפחה. בעבר נקראה המשפחה מצליבים (Cruciferae), על שום צורת הצלב שיוצרים ארבעת עלי הכותרת. כיום היא נקראת כרוביים (Brassicaceae), לכבודו של הכרוב שהוא הצמח התרבותי החשוב ביותר במשפחה והנפוץ ביותר. השמות העבריים עדיין שומרים על השם הישן, מצליבים ולא כרוביים. גם ככה קשה לדוברי עברית עם השמות הלטיניים.

הכרוב הוא בעל מוניטין עולמיים בהיותו האב התרבותי של קבוצה גדולה של צמחים מתורבתים הגדלים בחקלאות ומוצאם מכרוב הגינה (Brassica oleracea). הכרוב הוא אחד הצמחים הזולים, הטעימים והקלים לגידול שידעה האנושות, מין שערכו רב בהתפתחות של התרבות האנושית והרבה רעבים חייבים לו את חייהם. לכרוב הגינה יש הרבה מאוד זנים: כרוב הראשים שמוכר לנו בווריאציות ובגוונים שונים הנעים בין הירוק לסגול (לאותו מין ביולוגי שייך גם כרוב הקלח או בשמו העממי, הקולרבי), הכרובית וכמובן כרוב הניצנים, כולם זנים, תת-מינים, של כרוב הגינה. המינים נבדלים במקום האגירה של חומרי התשמורת. בחלקם התפתח הניצן המרכזי, בחלקם הניצנים החכיים, ובחלקם בסיס הגבעול. אם מגדלים אותם בסמיכות ונותנים לדבורים לעשות את מלאכתן, אפשר לקבל מהזרעים החדשים כל מיני זני ביניים מוזרים, שכן מדובר באותו מין ביולוגי. זוהי גם הדרך שבה צצים מיני כרוב חדשים בשווקים.

כרוב שחור הוא אחד הצמחים הקדומים שאכלה האנושות. לא ברור מי היה הראשון שהשתמש בכרוב כדי לתבל את התבשיל, נראה שהדיווח מתקופת סנחריב, שמתוארך ל-3,000 שנה לפני הספירה הוא הקדום ביותר. היוונים והרומאים כבר השתמשו בו באופן שוטף, וכנראה עזרו בהפצתו באירופה. אגב, גם עליו, אסקלפיוס, אל הרפואה שהביא לאנושות הרבה צמחים מועילים, תופס בעלות, מסורת מכרתים.

במיני הבר נאכלים העלים והגבעולים הצעירים, גם בסלט וגם מבושלים קלות ומטוגנים בשמן זית. אפשר להוסיף שום או עגבניות, זה עושה טוב לכל תבשיל כמעט. הפרחים הצעירים מבושלים במי מלח, ולאחר מכן משולבים במאכלים פשוטים כמו חביתות או מורכבים יותר כמו קדירות של שוק טלה. מוסיפים את הפרחים למרק. הם הופכים להיות מובילי הטעם, והמרק הופך למעדן. העלים של הכרוב השחור עדינים יותר מאשר העלים של כרוב החוף, ועל כן בחרתי להתנסות בו. אפשר גם להוסיף את התפרחות.