שני מיני לוטם גדלים אצלנו, אחים תאומים: הלוטם המרווני (Cistus salviifolius), עם פרחיו הלבנים, והלוטם השעיר (Cistus creticus), עם פרחים ורודים ומקומטים משהו. לעיתים קרובות נמצא אותם גדלים זה לצד זה בשולי החורש. הלוטמיים מגלים חיבה לאדמות עשירות בגיר, כנראה בזכותם של חיידקים מקבעי חנקן המתפתחים על השורשים שלהם. למרות המופע המשותף שלהם יש הפרדה מסוימת בבית הגידול, והלוטם השעיר עמיד בבתי גידול יבשים יותר.

השם לוטם, או בצורתו הקצרה לֹט, נזכר בספר בראשית, ברשימת הבשמים הנישאים על ידי שיירת הישמעאלים שקונה את יוסף מאחיו "וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים, נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט - הוֹלְכִים, לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה" (בראשית פרק ל"ז, כ"ה). צליל השם דומה לשם הערבי לדאן, ולשם היווני של השרף המופק ממינים שונים של לוטם - לאדאנום, והוא רומז על מקור פרסי עתיק משותף. הלוטם הוא מבין הצמחים ששמם נשתמר מימים עברו, ורוב הסיכויים שלא טעינו במתן השם העברי.

הבושם המופק מצמחי הלוטם, Labdanum, משמש את האנושות מזה אלפי שנים, וגם כיום אפשר לרכוש אותו במחיר סביר באינטרנט. הוא מופק מהשערות הדביקות של העלים. האיסוף כרוך בעבודת כפיים רבה. אפשרות אחת היא לשלוח את העיזים למרעה באזור עשיר בלוטמים, וכשהן חוזרות הביתה מסרקים את זקנם במסרק מיוחד ואוספים ממנו את השרף שדבק בו. ברתימנו (Rethymno) שבכרתים השרף עדיין נאסף בעבודה ידנית כמו בעבר. באמצעות מעין מברשות עם רצועות עור רבות (Ladanestirio) משפשפים את שיחי הלוטם הירוקים, ולאחר מכן בעזרת האצבעות סוחטים רצועה רצועה ומקבלים שרף בצבע חום כהה. את השרף הזה אוספים, והוא משמש להפקת הבשמים והתמרוקים.

הלוטם פורח עונה ארוכה יחסית. אף על פי שכל פרח פורח יום אחד, השיח עצמו מתמיד בפריחתו חודשים רבים. כל מי שמסתובב ולו מעט בחורש הים תיכוני מכיר אותו, והכוונה היא גם לאנשים וגם למאביקים. פרחי הלוטם עשירים מאוד באבקנים ובאבקה, אך הם אינם מכילים צוף, ועל כן מבקרים אותם דבורים וחיפושיות ולעיתים זבובים, וכל מי שאוהב אבקה ולא זקוק לצוף.

לקראת סיומו של יום הפריחה עלי הכותרת נושרים, ומשאירים אחריהם גביע מלא שרידי האבקה שנשרו מהאבקנים ביום אתמול. אז הפרח נסגר, והצלקות שהן קצרות יותר ונמוכות, מתמלאות באבקה. עמודי עלי שלא הואבקו במהלך היום מסתפקים בהפריה עצמית, ולא יחמיצו את זכותם לפתח פירות.

העלים של לוטם שעיר משמשים להכנת חליטה, אבל עיקר השימוש בצמח הוא בשרף הריחני המופק מהעלים והשורשים. הוא משמש כתבלין, בדומה לשרף המופק מאלת המסטיק, וכן לאפייה ולהכנת גלידות ומסטיקים. העלים של לוטם מרווני משמשים כתחליף לאזוב. במין אחר של לוטם (Cistus landanifer), שגדל בין השאר בספרד, הזרעים נאכלים, ומהפרחים אפשר למצוץ צוף.

לא אספתי שרף אלא הזמנתי אותו מתושב כרתים (Nyktaris Dimitris) ששלח לי כמות נדיבה בדואר. השרף דביק מאוד ושומני מאוד, ועל כן הוא משמש בסיס לבשמים רבים. הריח שלו עדין ומתוק, ומאוד נעים. לשימוש ארוך טווח בשרף ניתן להקפיא את הגוש ולגרד ממנו חתיכות בסכין או לפורר בעלי ומכתש. אפשרות אחרת היא לשים אותו בכלי זכוכית בתוך כלי נוסף עם מים רותחים, ולהשתמש בנוזל. הכנתי תה גם מהעלים וגם מהשרף. תה מהשרף הוא ריחני מאוד, ולדעתי טעים יותר.