לפופית החוף היא צמח ממשפחת החבלבלים (Convolvulaceae). הלפופית הביאה איתה לחוף הים את התכונות הטובות של המשפחה ושילבה אותן בתכונות הנדרשות מהאקולוגיה של חוף הים. זהו צמח לדוגמה שלא אחת בסיורי חוף השתמשתי בו כדי להדגים לסטודנטים מהי התאמה שרוכשים הצמחים לתנאי החוף החולי.

אחת הבעיות המרכזיות של דיונות החול היא חוסר היציבות של המצע. החול נע ברוח ממקום למקום, מכסה את הצמח וחושף את השורשים. מטרתם הראשונה של הצמחים היא לייצב את בית הגידול. לשם כך יש ללפופית גבעולי צמיחה ארוכים, שאורכם מגיע לעיתים עד עשרה מ' ויותר, והם משתטחים על החול ועוצרים אותו.

בעיה נוספת של הצמחים הנובעת מהשחיקה של גרגירי החול והמלח היא פגיעה בעלים, בפרט אם הם זוחלים על הקרקע ונפגעים בכל פעם שיש רוח. על כן ללפופית יש קוטיקולה. זו שכבת מגן שקופה ועבה שמצפה את העלים ושומרת עליהם מבלי לפגוע בחדירת האור לכלורופיל שבתאים.

ואחרונים חביבים הפרחים. הרוחות שעל שפת הים מקשות את החיים על המאביקים. ברוחות עזות הם לא יוצאים לעבוד, ועל כן הפריחה מתכווננת לפי עוצמת הרוח. הפרחים ממוקמים בסמוך לפני הקרקע, שם הרוח נמוכה יותר. הם נפתחים לפנות בוקר, ומכיוון שהפרחים פורחים בחושך הם לבנים וגדולים, מזמינים רפרפים אך גם חיפושיות וצרעות. לפרחים יש שעות מעטות עד שינבלו, ועליהם להספיק למלא את ייעודם ביעילות. אחרון חביב – עונת הפריחה של לפופית החוף, כמו של צמחי חוף רבים אחרים, היא הקיץ, שאז הרוחות חלשות יותר והמאביקים פנויים יותר לבקר גם בבתי גידול פחות נוחים.

במקומות רבים בעולם, בעיקר בחופים חוליים ומלוחים, משתמשים בלפופית כצמח מייצב חולות. חלק מהתכונות של לפופית החוף נגזרות מהתנאים בחוף הים, הקוטיקולה העבה ומקצב הפריחה, אבל את היכולת לזחול על הקרקע והפריחה הקיצית הקצרה מוצאים אצל מינים נוספים במשפחת החבלבליים.

רוב בני המשפחה הנאכלים מקורבים בדרך זו או אחרת לבטטה, לפופית המאכל המפורסמת ביותר בעולם; לרוב נאכלות פקעות תת-קרקעיות אבל גם עלים. העלים של לפופית החוף בשרניים ועסיסיים, נראים מעוררי תיאבון וכמובן מרירים. על כן הנוהל הוא קודם לבשל אותם ואחר כך לטגן.