משפחת החלבלוביים (Euphorbiaceae) שעימה נמנה הצמח הנפוץ מרקולית מצויה היא לא המשפחה הנכונה לחפש בה צמחי מאכל. רבים מהמינים השייכים למשפחה מכילים שרף חלבי רעיל, שמטרתו למנוע מאוכלי עשב ליהנות מהם.

המרקולית היא צמח דו-ביתי וחד-מיני, ובזכותו נוכל לעשות סדר במושגים האלו. חד-מיני פירושו שהפרחים אינם אנדרוגינוס, אינם מעורבים, אלא פרחים זכריים לחוד ופרחים נקביים לחוד. צמח חד-ביתי מתאר מצב שבו גם הפרחים הזכריים וגם הפרחים הנקביים נמצאים בבית אחד, על אותו פרט (ובעלי מטען גנטי דומה). לא כך המצב אצל המרקולית, אצלה יש "דירה" נפרדת לצמחים המכילים פרחים זכריים ו"דירה" נפרדת לצמחים המכילים פרחים נקביים. הפרדה מלאה - צמח דו-ביתי.

היתרון של ההפרדה הוא ההבטחה לקיום ההפריה על ידי פרטים שונים, במטרה לקבל קומבינציות גנטיות חדשות. בהתבוננות בשדה בולט ההבדל בין פרחי הזכר שלהם אבקנים מתנפנפים לבין פרחי הנקבה שלהם שחלות החבויות במפרקי הגבעול. מעבר לכך, המיניות של המרקוליות (ושמעתי שקוראים לצמחים מר-קולית ומרת-קולית) היא צנועה יותר. עיקרה האבקה מכנית שמבוצעת באמצעות הרוח והתזת האבקה עם פתיחת הפרח בלי שיתוף של חרקים. על כן הצמח אינו צבעוני, אינו ריחני ואינו מייצר צוף. אגב – לעיתים מתגנבים אל הפרחים הזכריים מאביקים המחפשים אבקה. דבורים נצפו "גונבות" ממנו אבקה, ולמה? כמובן כי הן מקבלות אבקה ולא מאביקות, אין להן מה לחפש ולא מה למצוא אצל מרת-קולית.

למרות הנאמר בפתיח, לאחר בישול אפשר לאכול את צמחי המרקולית ויש גם המלצות: ג'והנסון (Johnson, 1862) בספרו על צמחי התועלת של בריטניה, מודע לחומרים האלו, ולדבריו הכמות הקטנה של הרעל מתפרקת עם הרתחת העלים.

ההתאמה של המרקולית כצמח מאכל נובעת גם מהעובדה שהמין נפוץ מאוד, ובסביבת האדם. בעבר הייתה המרקולית צמח מאכל מקובל באירופה, כמו שאצלנו כיום נפוץ התרד (מין של אהל). למעשה, לאחר הרתחה קלה אפשר להשתמש בעלי מרקולית כתחליף לתרד בכל המתכונים. החלטתי לא להחביא אותה באיזה מאפה אלא להגיש אותה מטוגנת.