נזמית לופתת היא צמח חורף נפוץ, ממשפחת השפתניים (Lamiaceae), מהמקדימים לפרוח וגדלים כמעט בכל מקום. שלושה או ארבעה מינים גדלים בישראל, ביניהם הנזמית הלבנה, שמשמשת להכנת תה. אבל הפעם לא נשתמש בה להכנת תה. מכל המינים, המין נזמית לופתת הוא הנפוץ ביותר. כולנו ראינו אותו, ועכשיו הגיעה העת שגם נכיר אותו.

לנזמית יש עלים מעוגלים בעלי שפה חרוקה, ובעבר היו נשות הארץ (בעיקר בדואיות מהדרום) מכוסות ברעלה ומתהדרות בנזמים כאלו על אפן. זכרו של הנזם נשאר בצמח של הנזמית, אבני החן על הנזם הם כמובן הפרחים. טרם הפתיחה נראים הפרחים כמו אבנים קטנות ועגולות, וכשהם נפתחים הם בעלי צינור כותרת ארוך המגביל את מספר החרקים שיכולים לבקר בצמח.

ההגבלה קשה על הנזמית, ועל כן במהלך האבולוציה היא מצאה פתרון. בחלק מהפרחים נעשית האבקה עצמית בחדרי חדרים – בתוך הפרח עוברת האבקה לצלקת מבלי שהוא נפתח כלל. התופעה נקראת קליסטוגמיה (cleistogamy), האבקה סמויה, האבקה בגניבה. ההפריה בין פרחים אחים מאפשרת להעמיד צאצאים לדור הבא, אך כמו אצל אורגניזמים אחרים (וגם בני אדם) היא אינה מומלצת שכן היא מגבילה את ההיווצרות של שילובים גנטיים חדשים. אבל עם ההצלחה בטבע לא מתווכחים, וכאמור הנזמית הלופתת היא אחד המינים הנפוצים בארצנו.

התפוצה הרבה של הנזמית נובעת לא רק ממנגנוני הפריה יעילים וסלחניים אלא גם מבית הגידול שבחרה לה – היא נפוצה מאוד בשולי שדות ובשולי משכנות האדם. הנזמית מצטרפת לקבוצה גדולה של מינים רודרליים (ruderal – צמחים חובבי חנקן) וסגטליים (segetal – עשבים שוטים של שדות מעובדים), שמלווים את האדם ושמחים לכל הפרעה שלו בטבע. ופה המקום להתפלסף – האם האדם הוא חלק מהטבע? האם אנחנו בבחינת בעלי חיים מלקטים כמו הארנבונים והשועלים? ואם כן, עד מתי, מהי הנקודה שבה הכוח והתובנה שלנו מחריגים אותנו משאר בעלי החיים ובה בשעה מטילים עלינו את האחריות האלוהית "לעבדו ולשמרו"? נראה לי שהגיעה העת לגשת להכין אוכל.

התפוצה הרבה של הנזמית הלופתת מאפשרת לנו להביא אותה בשקט למטבח. אני מודה ומתוודה שלעיתים קרובות עולה בי חשש שהפרסום יפגע בצמחי הבר, אבל אני ממשיכה לכתוב. בספרות יש כל מיני המלצות – לאכול את העלים הצעירים בסלט או לבשל אותם. בחרתי במתכון פשוט – קצות הצמיחה הצעירה (כולל ניצני פרחים) מטוגנים בחביתה.