הרקפת המצויה היא אחד מפרחי הבר היפים שלנו. היא מתמידה ופורחת מראשית החורף ועד לסופו של האביב. הרקפת בת למשפחת הרקפתיים Myrsinaceae)), משפחה של עשבים הנפוצים באזורים הממוזגים והקרים של כדור הארץ. שתי יפהפיות אמיתיות מייצגות בארץ את המשפחה: הרקפת והמרגנית.

הפריחה של הרקפת היא לא שגרתית - הפרח הפוך, כלומר האבקנים והצלקת פונים כלפי מטה. הדבר מונע ממאביקים רבים להגיע לפרח, ובתוכם נציגים חשובים בנוף החרקים שלנו: דבורת הדבש, פרפרי יום ועוד כמה מינים שלא יודעים ללכת עם הרגליים כלפי מעלה... בתהליך הפריחה עובר הפרח שני סיבובים: ראשית - הטיית הניצן כלפי מטה, ושנית - הרמת עלי הכותרת כלפי מעלה. מבנה הפרח ההפוך אומנם מדלל את אוכלוסיית המאביקים הפוטנציאליים, אבל כנראה שיתרונו עימו בהגנה על הפרח מרטיבות, בעיקר בעונת הגשמים והחורף שאז פורחות הרקפות.

בעוד על פרחים אחרים מוצאים בעונת הפריחה מאביקים לרוב, קשה לראות מאביקים על פרחי הרקפות. והרי מה תכליתם של הפרחים אם לא למשוך את אלו שיממשו את חיי המין שלהם? בעבר היו שטענו שהרקפת מואבקת בשיטה של האבקת זמזום, דבורים שמרעידות את הפרח וגורמות לשחרור אבקה. ולמה לא ראינו אותן? כי הן פעילות השכם בבוקר, לפני שרוב הבוטנאים מתעוררים. הנושא אכן מרתק, ורחלי שוורץ-שחור הקדישה לו את עבודת הדוקטורט שלה. היא חקרה רבות את הרקפות שבגן הנדיב, ומצאה שהרקפת מואבקת בעיקר על ידי טריפסים ועשים זעירים ששוכנים בתוך הפרח וניזונים מן האבקה כיוון שהרקפת אינה מפרישה צוף.

בצניעות או בגלוי, ככה או ככה, לאחר שהתרחשה ההאבקה (אין הפריה עצמית ברקפות) כל צמח מייצר כמות גדולה של זרעים, והם בעלי כושר נביטה גבוה שמבטיח המשכיות. ראוי עוד לציין את המסירות של הצמח: חלק מן הזרעים נפוצים לכל עבר, וחלקם נטמנים באדמה על ידי הצמח עצמו - כאשר לאחר הפריחה הגבעולים נושאי הפירות מתכופפים לעבר האדמה.

הפרח של הרקפת מאריך ימים. כמעט שבועיים הוא מתמיד ופורח, אם על הצמח ואם באגרטל, מה שגרם לגננים להוקיר ולפתח זנים רבים של רקפות תרבותיות. סיבה נוספת היא יופיים של העלים. על העלים יש ציורים בגוונים שונים של ירוק. לכל פרט של רקפת יש ציור האופייני לו, מעין טביעת כלורופיל אישית. הציור חוזר על עצמו בכל העלים של אותו פרט, אבל אין שני פרטים זהים. רוב הפרטים של הרקפת מפתחים קודם שושנת עלים עשירה ואחר כך פורחים, אולם אצל חלק מצמחי הרקפת בוקעים הפרחים לפני העלים. זו תכונה גנטית המאפיינת רק חלק מהאוכלוסייה ומאפשרת להאריך עוד קצת את התקופה שבה אנחנו והמאביקים נמצא פרחים. אולי זו ראשית ההתפתחות של מין רקפת נפרד.

הגבעול של הרקפת התפתח לפקעת תת-קרקעית, שממנה יוצאים כלפי מטה השורשים וכלפי מעלה העלים. משנה לשנה היא גדלה ושומרת בתוכה חומרי מזון שישמשו אותה בראשית העונה, לפני שיספקו לה העלים את תוצרי הפוטוסינתזה. בשנים הראשונות שלאחר הנביטה תאגור הפקעת חומרי תשמורת, ורק אחרי תקופה של כשלוש שנים היא תתחיל לפרוח. בדרך כלל, ככל שהיא בוגרת וגדולה יותר היא תייצר יותר פרחים. הפקעת שימשה בעבר תחליף לסבון. היו חותכים אותה ומשפשפים בה כתמים עקשניים, כשהיו יורדים לנחל לכבס. הזנים התרבותיים עוברים ברובם תהליך של קירור (מומלץ אפילו להשקות אותם בקוביות קרח). כתוצאה מן הקירור מתארכת עונת הפריחה, אולם במהלך עונת הפריחה הממושכת הצמח אינו אוגר משאבים לשנה הבאה ועל כן רוב המינים התרבותיים אינם מסוגלים לפרוח שנה אחרי שנה, לשמחתם של מוכרי הרקפות...

הרקפת המצויה היא צמח מוגן ואסור לקטוף אותה, על כן אם תרצו להשתמש בעלי רקפות למאכל תצטרכו לגדל בעצמכם רקפות, ולא תוכלו לאוספן מן השדה (כיום ניתן לרכוש במשתלות גם פקעות של מין הבר). למאכל משתמשים בעלים ובפרחים. הפקעות אינן טובות למאכל, לא טעימות וכנראה גם רעילות. הגבעול של הפרח חמצמץ, בדומה לחמציץ, ואפשר לחמצץ אותו. העלים משמשים למילוי, גם להם טעם חמוץ עדין שמשתלב מצוין עם אורז, ואף עם אורז בתוספת צנוברים. להלן המתכון כפי שהכנתי אותו מהצמחים שגדלו בגינתי.