מיליוני בני אדם בעולם אוכלים את פירותיו של דקל התמר. כל כך התרגלנו לראות בו צמח תרבותי ששכחתי את מוצאו בנאות המדבר ובמלחות שלאורך החופים. אבל דקל התמר הוא קודם כול צמח בר, ועל כן מקומו בספרי. משפחת הדקליים (Palmae) שייכת למחלקת החד-פסיגיים. זו מחלקה חשובה מאוד; כל בני משפחת הדגניים ומשפחת השושניים נמנים עמה, אבל מעטים בה העצים. העובר הוא בעל פסיג אחד ונראה שהפסיג השני התנוון, ועל כן מקומם של החד-פסיגיים במגדיר הוא אחרי הדו-פסיגיים. סימני ההיכר הם העורקים המקבילים והשורשים הערוכים כציצת שורשים. בגבעולים לרוב אין התעבות משנית, וזו אולי הסיבה למיעוט העצים במחלקה זו. העלים הענקיים זכו לשם מיוחד בעברית - כפות תמרים, ולא רק הם - מילים רבות בתנ"ך מתארות איברים ושלבים שונים הקשורים לגידול התמר ובכך מחזקות את ההדגשה של חשיבותו. התמר נמנה גם עם שבעת המינים שבהם התברכה ישראל, ועם ארבעת המינים שעליהם מברכים בסוכות.

ריבוי תמרים הוא משימה מורכבת; אפשר לזרוע אותם, אולם אז לא יודעים איזה צמח יתקבל. בשנים הראשונות מוציא צמח התמר חוטרים (ייחורים) שמהם אפשר לפתח בקלות יחסית צמח שיהיה זהה בתכונותיו לצמח האם, ולאחר שנים מספר, כשהוא מתחיל לפרוח ולתת פירות, הוא מפסיק לייצר חוטרים. הבעיה היא שרק אז, כשהפסיק לייצר חוטרים, אפשר לדעת את איכות הפרי ואם כדאי להרבות אותו. כיום פותרים את הבעיה על ידי גידול עצים מתרביות רקמה, אבל אלו ואלו קשים ומסובכים הרבה יותר משיטת הייחורים וההרכבות הנהוגה בריבוי הצמחים הדו-פסיגיים.

התמר, שהוא טרופי במוצאו, גדל כגידול חקלאי באזורים החמים של ישראל ובמזרח התיכון, בעיקר בבקעת הירדן. יש הרבה מידע על הצמח. התמר נזכר 23 פעמים בתנ"ך. זהו עץ של נשים: דבורה ישבה תחתיו, והיו שתי נשים שנקראו תמר ולשמן נקשרו סיפורים רוויי תככים ויצרים. מי שסקרן שיחפש במקורות. פליניוס הזקן מתאר את התמרים של ארץ יהודה כטובים בעולם. כיום יצרניות התמרים העיקריות בעולם הן ישראל ומרוקו.

רבים מספור המאכלים שבהם משמש הדקל בהיותו אחד הצמחים החשובים בעולם העתיק, הן בשל מתיקותו והן בשל העמידות של הצמחים. אתאר הכנה: של סילאן, שהוא מיץ תמרים מרוכז. אפשר למצוא אותו בשווקים ומדי פעם גם מוצאים חיקויים המכילים סוכר.